את הפרק הקודם סיימנו כשארגזים מלאים בערכות אקו סלב מילאו את הממ"ד שלי עד אפס מקום. מזל שאין אזעקות בדיוק כאן ובדיוק עכשיו!
נרשמתי בכל הרשויות הרלוונטיות כדי שאוכל להתחיל למכור באופן חוקי ומסודר, ולקחתי נשימה עמוקה.
למי ששאל מה אני עושה, עניתי ש-
אני אקו סלב, מייבאת פטנט אמריקאי של תיקים לשימוש חוזר, ושבהמשך אחליט האם להרחיב את "אקו סלב" לייבוא או שיווק מוצרים אקולוגיים נוספים, או להתפתח לכיוון אחר. אבל האמת היתה, שלא ממש הייתי סגורה על מה אני עושה.
ידעתי ש-
אני רוצה למכור ישירות לצרכן. לעמוד מול זר.ה שלא מכיר.ה אותי, להציג את המוצר המהמם שלי, לראות את הברק ניצת בהתלהבות בעיניהם, ולמכור.
למצוא את המקומות שבהם הצרכנים הפוטנציאליים שלי נמצאים, ולהגיע לשם.
המכירה אונליין פחות משכה וסיקרנה אותי. ידעתי שהיא חלק הארי של המציאות המסחרית היום, אבל חשתי משיכה עזה למכירה המסורתית, הבלתי אמצעית, שתפשתי כאמיתית או אותנטית יותר.
מכירה כזאת הצטיירה בעיני כמבחן שעלי לעבור, כאתגר שאם אצלח אותו- אהיה ראויה להמשיך בדרך.
זה היה קצת מוזר, לא רציונלי ובטח לא מחושב.
התגובות שקיבלתי מהסביבה כללו, בנוסף לפירגונים, גם הרבה הרמות גבה, שאילת שאלות וביקורת מוסווית או ישירה.
תכל'ס, די בצדק!
לא ידעתי:
מה בדיוק אני רוצה מעצמי ומהעולם?
מה היא התכנית העסקית עבור אקו סלב?
מה יהיו ערוצי ודרכי השיווק שלי?
כמה ערכות עלי למכור מדי חודש על מנת להגיע לרווחיות?
אני מאד מיומנת בעשיית הדבר הנכון. אלופה בחשיבה רציונלית וקבלת החלטות בקור רוח, בעיקר במצבים כאוטיים ותחת לחץ. למרות זאת, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שלראשונה מזה זמן רב התעורר בי חשק טהור לעשות בלי לחשוב.
החלטתי להענות לדחף הזה. בחשש רב, אבל בכל זאת- קדימה.
אודה ולא אבוש, חלק ממני נהנה כבר בשלב הזה- לקבל את ההחלטה הלא נכונה.
לראות שהעולם ממשיך לחוג על צירו, למרות שלא עשיתי "מה שצריך". איזה חידוש מסעיר!
יצאתי לדרך. בדרך למדתי הרבה שיעורים. למשל-
שיעור מספר 1: הכל לוקח הרבה יותר זמן ממה שחושבים בהתחלה.
יש משימות פשוטות טכנית, אבל מורכבות נפשית. הקושי הרגשי מעכב ומאריך את הזמן הדרוש לביצוען. למשל- להעלות פוסט בפייסבוק או לשלוח מייל לחנות על מנת להציע להם למכור את האקו סלב אצלם, אלו משימות שהיו לוקחות לי שעות. שעות!!!
התחבטות עמוקה על כל מלה וכל תמונה- זה מתאים? זה נראה מספיק איכותי? אולי אסתכל רגע בעמודי פייסבוק אחרים לקבל השראה... זה הטון הנכון? איך זה ייראה "להם"? אולי אכין לי קפה....
עד האקו סלב, הייתי הכי לא פעילה בפייסבוק שאפשר. אני לא אוהבת לשתף. בדרך כלל שומרת את ענייני הפרטיים לעצמי. עכשיו פתאם לשתף ולספר לכולם מה אני עושה?? הפחד המרכזי שהייתי חייבת להתגבר עליו כדי לסיים כל משימה קטנטונת כזאת, היה הקול שאמר:
מה יחשבו עלי כל אלה שיראו שזה מה שאני עושה? מוכרת תיקים לסופר? זה מה שיצא ממני? וואלה, לא משהו.
וגם קולות כאלה:
"התמונה לא מספיק איכותית, הטקסט לא מספיק מתוחכם, התוכן לא מספיק שיווקי..."
מדהים כמה אנרגיה נאלצתי לגייס בשביל לענות לקולות הזה: "סתמו כבר!"
והם סתמו. עד הפוסט הבא... כל חשיפה היתה מאתגרת עבורי בחודשים הראשונים.
ויש משימות פשוטות נפשית, אבל קצת יותר מורכבות טכנית.
למשל- לא רציתי לשווק את התיקים עם הגלויה המכוערת שהגיעה איתם, שכללה מידע שרלוונטי לשוק האמריקאי וממש לא רלוונטית לכאן.
להפיק גלויה חדשה, לחשוב על תוכן, נראות, וייב- זאת משימה לגמרי בשבילי! בלי פחדים ועיכובים רגשיים הפעם. רציתי גלויה חדשה ע-כ-ש-י-ו. אם לא עכשיו- אז עוד יומיים, גג שלושה.
אבל-
עיצוב גרפי מקצועי צריך? בטח. טיוטה ראשונה, שניה ושלישית, והערות ושיופים... לוקחים את הזמן שלהם? לוקחים. וכל זה כשאין קו עסקי או שיווקי ברור, אין עדיין לוגו או שפה עיצובית... בחיי, מה לעזאזל חשבתי?
לסקרניות ולסקרנים: הנה כאן משמאל, הגלויה האמריקאית שהאקו סלבס הגיעו איתה בתוך הכיס השקוף בחזית שלהם. ומימין, הגלויה שהפקתי בעזרת מיה המעצבת הסבלנית והמוכשרת.
למרות שרואים שעוד אין לוגו ואין ממש כיוון עיצובי, יש פחות רעש בעיניים, המידע המוצג רלוונטי וברור, והמראה הכללי רענן ועדכני יותר.
שיעור מספר 2: "חדר משלך" זה מאסט
תוך כמה שבועות הפנמתי את הקושי בעבודה בפינת המחשב בתוך חדר המשחקים, נוצרה פינת עבודה אישית מתחת למדרגות. קטנטנה, אבל כולה שלי! איזה אושר! זה שלב משמעותי בדרך להבנה שזה באמת מה שאני עושה עכשיו. בונוס- כשיושבים עם הגב לסלון ולפינת האוכל, לא רואים את הבלגן.
אלו שני שיעורים קטנים לדוגמה, ממש מתחילת הדרך. בפוסט קלאסי כזה, עכשיו אמורות לבוא עוד שתים-שלוש דוגמאות, ואז הסיום שמספר איך היום אני כבר אשת עסקים מצליחה שמנהלת אימפריה אקולוגית משגשגת.
אז זהו, שלא.
זה לא כל כך פשוט וזה גם כנראה לא קורה כל כך מהר.
מה שכן קרה מהר, ובכלל לא התכוננתי אליו, היה מעין "מתוך שלא לשמה, בא לשמה".
אמרתי לעצמי (בלב, אני לא עד כדי כך מוזרה): "בואי, תפתחי בלוג, תיצרי קהילה, בסוף אולי אפילו יקנו ממך ערכות אקו סלב. את הרי אוהבת לכתוב, יהיה כיף."
ומה שיצא זה פוסט כמו תחקיר בקבוקי הפלסטיק, סיור לימודי בחירייה (כזה), והצטרפות לקבוצת הפייסבוק הנהדרת "אפס פסולת ישראל".
מפה לשם- אין דרך קלה לומר זאת...
הבוקר חתכתי חיתולי פלנל ישנים כדי להשתמש בהם כסמרטוטים רב שימושיים במקום מגבונים!
בתמונה אפשר לראות רשימה שכתבתי על נייר גזור מסיפור אחר. חדי העין יבחינו בתוכן הרשימה, ויתחלחלו או יריעו- בהתאם לעמדתם ביחס לסביבתנות ואקולוגיה. אלו טיפים לאורח חיים בכיוון "אפס פסולת", שסיננתי מתוך רשימות הטיפים וההמלצות שנתקלתי בהם. לרשימה שלי נכנסו רק כאלה שנראו לי פשוטים ליישום, ולא יוצרים הרעה בת"ש שלי ושל משפחתי.
עוד בתמונה- מגבוני הפלנל שגזרתי הבוקר וייכנסו לשימוש עוד היום, בהנחה שג'ינג'ית קטנה אחת, בת שנה וחצי, עדיין לא רכשה נימוסי שולחן מושלמים, וסביר להניח שפרצופה, הכסא שלה, השולחן, הרצפה ועוד כל מיני חפצים, יזדקקו לניגוב או שניים בתום ארוחת הערב.
אז אימפריה עסקית אקולוגית, טרם. אבל שינויים אמיתיים בבית, בחיים, בלב- כן, לגמרי.
ואם זה לא דבר נהדר, אני לא יודעת מה כן.
יכול להיות שיש כאן "שיעור מספר 3- אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", אבל אני מעדיפה לצמצם גם קלישאות, לא רק טביעת רגל פחמנית.
אם כך, נסיים, ברשותכן, בלי מסקנות נחרצות מדי בשלב זה, מבטיחה שהמשך יבוא.